סתיו מלמדרק לפני ארבעה ימים ראינו אותה עולה על מסלול הנינג'ה, וכעת היא מספרת את סיפורה האישי על החרם שעברה, ורוצה לעזור לילדים שחווים אותו הדבר. הכירו את עמית אבן, מאמנת כושר צעירה.
עמית אבן, בת 24 מגבעתיים, עלתה על מסלול הנינג'ה לפני כארבעה ימים והחליטה לשתף את הסיפור שלה בפעם הראשונה בפני כל המדינה, ובמיוחד בפני הוריה שנכחו איתה על המסלול, וכלל לא ידעו על הסיפור. כעת, אבן מספרת את סיפורה האישי.
בגיל 11 עברה עמית לגבעתיים לביה"ס חדש. כבר אז ראתה שהיה לה קושי מבחינה חברתית להתחבר לילדים בכיתה. המחשבה נבעה כנראה מהעובדה שהייתה חדשה והם כבר היו מגובשים. היא הייתה ילדה שקטה, ולמרות הכל הצליחה לצבור מספר חברות, ואף לסיים את לימודיה ביסודי. אבן מספרת כי תמיד הרגישה "הכבשה השחורה", הפחות מקובלת, פחות רצויה ואם רוצים להרגיש מעל מישהו, זה תמיד הגיע על חשבונה בלי לדעת מה עובר להם בראש ומה הם מרגישים.
עוד לפני שהיה קיים הפייסבוק היה מקושרים, הילדים המחרימים היו מעלים טוקבקים, ואבן תמיד ידעה שהם מכוונים אליה, בין המילים הם ניסו להשחיל את השם שלה, גם בתיאורים, הכל היה עליה. "היו מצבים שחברות היו מדברות בהפסקה, וכשהייתי מגיעה הן היו אומרות 'אנחנו רוצות להיות לבד', אז הייתי צריכה להסתובב וללכת", אומרת אבן. בנוסף, ידעה כי יש במצבה עוד ילדים שסובלים איתה בכיתה או בשכבה, ולהיות אחת מהם זה לא דבר פשוט. כשאבן חשבה שהמצב הקיים ישתפר כאשר תסיים את הלימודים היסודיים ותעבור לתיכון, היא גילתה שבעצם לא. בגבעתיים יש שלושה תיכונים וכל התלמידים מתפצלים אליהם, היא החליטה שהיא לא רוצה להיות בתיכון עם הילדים שפגעו בה. אף על פי זאת, גם שם הרגישה שהדחייה ממשיכה, מי שהגיע איתה מהיסודי הרשה לעצמו להתנהג אליה בצורה זהה. הגיע שלב שבו הפיצו עליה שמועות משמיצות ולא נעימות, וגם ילדים שלא באמת ידעו מי היא זרמו עם הזרם והמשיכו עם השמועות.
"יום אחד התקשרו אליי ואמרו לי להגיב על מה שקורה לי, ולמרות שהייתי שקטה ומבוהלת לא היו לי מילים בפה כדי להגיב על הדברים שעשו לי. השיחה התנתקה כי אבא שלי בא לאסוף אותי. כשהגענו, פתחתי את הפייסבוק וראיתי על הקיר האישי שלי מלא פוסטים של קללות והשמצות", מספרת אבן. "רוב האנשים בשכבה וכל מי שידע מי אני השמיץ אותי בפייסבוק בפני כולם. זה היה הדבר הכי נורא. בכיתי בכי תמרורים וממש התביישתי שהוא ידע, הייתי בחצר והוא קרא לי, לא רציתי לחזור הבייתה. ההורים שלי ידעו שלא טוב לי אבל הם פחדו לדבר איתי על זה כי הייתי אדם סגור, הם חשבו שיפגעו אותי יותר עם השאלות שלהם. באותו יום הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי", מוסיפה אבן.
באותו היום, אבן מחקה את הפייסבוק שלה כי לא רצתה שהטירוף הזה יימשך. היה לה קשה לחזור לשנה נוספת בביה"ס שבו הייתה. לכן החליטה לקחת החלטה שהיא תעשה הכל על מנת לעבור ביה"ס. לפני תחילת הלימודים סיפרה להוריה כי היא לא מסוגלת להמשיך בבית הספר שבו היא נמצאת, ולכן החליטו שתעבור לביה"ס פרטי ופנימייה. "איך שהגעתי לשם מהמבט הראשון התאהבתי במקום, הרגשתי בלב ובאנרגיה שלי שזה המקום שבו אני רוצה להיות. אני חושבת שאפילו ירדה לי דמעה כשירדתי מהאוטו", מספרת אבן. האנשים בביה"ס בחנו אותה על פי מי שהיא, ולא על פי מה שהוא ראה בפייסבוק או שמע. "אפשר להגיד שברחתי והחלטתי להוציא את עצמי מהמעגל שנוצר סביבי, אבל אני מרוצה מההחלטה שלי, זה הדבר הכי חכם שעשיתי", אומרת אבן. בביה"ס הזה למדה עמית להכיר את עצמה יותר, לסמוך ולתת אמון באנשים, וזה לא משהו פשוט שיקרה אחרי כל מה שעברה.
"הספורט הוא המקום שאליו הכי התחברתי. אתה לומד להכיר את עצמך וזה היה לי מאוד חסר בכל הטירוף הזה להבין מה אני חווה ומרגישה. כל הזמן התרכזתי במה אחרים חושבים עליי, ושיאהבו אותי, זה רודף אותי עד היום אבל היום אני יותר מודעת אליו ונותנת לו פחות מקום", אומרת אבן. הספורט גרם לחשיבה חיובית יותר, אבן הצליחה לרפא את הנפש שלה דרך הספורט, ובזכות זה היא הפכה לבוגרת יותר וכשתהיה במצבים מורכבים יותר בחיים היא תדע היטב איך להתמודד איתם.
כשעלתה על מסלול הנינג'ה ביום שבת, אבן סיפרה את סיפורה האישי. ככל שחלף הזמן הבינה שחשוב לה לשתף את הסיפור האישי שלה וכל מי שיצפה בזה וירגיש הזדהות, יבין שלא הכל שחור והיא ההוכחה שכן אפשר לצאת מזה. אבן מספרת כי לאחר התוכנית אלפי אנשים שלחו לה הודעות שהם מזדהים איתה, ולא רק בגלל שהם חוו את זה, אלא כי היו עדים למשהו כזה. בנוסף, היו כאלה שהתוודאו בפניה שהם החרימו, ולאחר הצפייה בתוכנית הם התקשרו לאותם אנשים שהם פגעו בהם לבקש מהם סליחה. "באותו רגע הרגשתי שניצחתי והיה שווה כל דקה שהתלבטתי אם לשתף את הסיפור שלי", אומרת אבן.
"אני לא מאמינה שעדיין קיימים כל החרמים החברתיים. גם היום שאנחנו מאחורי מסכים, כל אלה שהיו מוחרמים אומנם מרגישים 'מוגנים' יותר, אבל הם בודדים. וכשכותבים טוקבק לא טוב על מישהו אז צריך להבין שלא כותבים אותו רק לאדם אחד, אלא לכל מי שנמצא בפייסבוק ויכול להיות חשוף לזה. זה לא תחרות, אף אחד לא מרוויח מזה", מתרעמת אבן.
מה הטיפים שלך לאנשים באותו המצב?
הורים – "צריך לדבר על זה בבית. לא תמיד ילדים הם קשובים, אך כן מאוד רגישים, צריך לפתוח להם את הלב וגם את הראש. גם לא תמיד הילד שלך בחרם, יכול להיות גם עוד מישהו בכיתה שסובל מחרם, ואז ההורים יכולים להזמין את אותו הילד הבייתה, או לעשות ועד כיתתי".
ילדים שסובלים – "הדבר הכי חשוב זה לא להתבייש בזה, כשזה מתחלחל פנימה אז מתחילים להחרים את עצמך מהחברה ונהיים סגורים, וזה די אירוני. צריך לשתף מישהו אחד שאתם סומכים עליו, ואז יכול להיות גם יותר קל להעביר את זה הלאה ולשתף יותר".
לילדים שמחרימים – "אם אי פעם הרגשת שעשית מעשה שלא היית רוצה שיקרה לך, אל תעשה אותו. אם ההורים ישאלו אותך אם החרמת מישהו ואתה מתבייש להגיד שכן – אל תעשה את זה. אין מה להתגאות בזה, לא בעבר וגם לא היום".
אנשים שסבלו כבר והיום הם בשלב אחר בחיים, הכוח שלכם זה הסיפור שלכם, אתם צריכים להבין שזו העוצמה ומה שמניע אתכם בכל יום. אין ספק שהגעתם לאן שהגעתם בזכות ולא בחסד. "אני מציעה לילדים שסובלים שימצאו את מה שעושה להם טוב, את המקום השקט שלהם בחיים ויתחילו להתעסק בזה יותר, כמו שאני מצאתי את הספורט", אומרת אבן.
