טור אורח
סעיף 29 לחוק הירושה קובע כך: "מסירת קביעה וסמכות בחירה – אין המצווה יכול למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה מן העזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם; אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו; ואם לא קבע המצווה, או שקבע והבחירה לא נעשתה תוך זמן סביר, יבחר בית המשפט או אדם שיקבע בית המשפט."
סעיף 29 לחוק הירושה קובע שהמצווה צריך לקבוע בעצמו במסגרת הצוואה מי יהיו יורשיו ומה יהיה החלק היחסי או המנה שהם יזכו בהם מתוך עזבונו, והוא איננו יכול למסור את הסמכות לקבוע את הקביעות הללו לאדם אחר. זהו תנאי סף לתקפות הצוואה.
סעיף 29 מהווה המשך ישיר לסעיף 28 לחוק, שמגלם אף הוא את הרעיון לפיו הצוואה צריכה להיות בגדר מעשה אישי ובלתי תלוי של המצווה בלבד, כך שהוא אינו יכול למסור את הסמכות לערוך אותה עבורו לאדם אחר, וגם אינו יכול להתנות את תוקפה ברצונו של אדם אחר.
כלומר, שני הסעיפים הללו, סעיף 28 וסעיף 29, מגלמים בתוכם את הרעיון לפיו הצוואה הינה מעשה אישי של המצווה, כך שהוא אינו יכול למסור את סמכויותיו כמצווה לאדם אחר. בנוסף יש להזכיר גם את סעיף 33 לחוק הירושה אשר קובע כי "הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה" ("צוואה סתומה").
עם זאת, המחוקק גם קובע מעין חריג לכלל שאוסר למסור לאדם אחר את הסמכות לקבוע את זהות היורשים או את המנה שהיורשים ירשו. במסגרת הסיפא של סעיף 29 לחוק, המחוקק מאפשר למצווה לקבוע בצוואה קבוצת אנשים שמתוכם יש לבחור יורש, או לציין בצוואה קבוצת נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, וכן לקבוע את האדם שיבצע את הבחירות הללו. אם המצווה לא קבע בצוואתו את האדם שיבצע את הבחירות הללו, או שהוא קבע אדם כזה אבל הוא לא ביצע את הבחירה תוך זמן סביר, אזי בית המשפט רשאי לבחור בעצמו או למנות אדם אחר שיבצע את הבחירות הללו.
אופן הגדרת קבוצת האנשים שמתוכם יש לבחור את היורש
הסיפא של סעיף 29 לחוק מאפשרת למצווה "לציין בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה." בפסיקה נדונה השאלה האם מחובתו של המצווה גם לנקוב בשמות אותם אנשים שמתוכם יש לבחור את הזוכה, או לאו.
בע"א 433/88 ישפה נ' בן דב נקבע שהוראת הצוואה איננה חייבת לציין את שמות האנשים שנכללים בקבוצה שמתוכה יש לבחור את הזוכה, אולם עליה לפחות להתייחס לאנשים מסוימים.
תיק זה עסק בצוואה שבה ציוותה המורישה את כל רכושה לצדקה, וזאת לפי מיטב שיקוליו של בנה, שאותו מינתה כמנהל עיזבונה. אולם, המורישה לא התייחסה כלל לאנשים שמתוכם יש לבחור את הזוכה. בית המשפט פסק שהצוואה אינה עומדת בתנאי הסיפא של סעיף 29 לחוק, וקבע כי "אף אם אין הכרח כי האנשים שמתוכם יש לבחור את הזוכה יצוינו בצוואה בשמותיהם, הרי, על כל פנים, ברי כי נדרש שהוראת הצוואה תתייחס לאנשים מסוימים."
בע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, נדונה צוואתה של בטי לישצקי ז"ל שהלכה לעולמה בשנת 1986. במסגרת צוואתה, קבעה המנוחה הוראה לפיה היא מורישה את כל רכושה "לחייל טוב, בן-אדם, שרוצה ללמוד ואין לו אפשרות, לסייע לו ללמוד, לרכוש עבורו דירה ולקדמו בחיים. החייל יגיד קדיש לזכרי". בנוסף היא גם הדגישה שאין להוריש שום דבר מרכושה לבעלה או לבנה המאומץ.
לאחר פטירתה, הגיש היועמ"ש לממשלה בקשה למתן צו קיום לצוואתה. אולם, בעלה של המנוחה התנגד לבקשה זו, בין היתר בטענה שהיא איננה עומדת בדרישת הסף לתקפות הצוואה שאינה כוללת הוראה בדבר זהות היורש לפי סעיף 29 לחוק הירושה, ועל כן יש לפסול את הצוואה ולהוציא במקומה צו ירושה למנוחה, שבה הוא והבן המאמץ ייקבעו כיורשיה.
השופט מצא קבע שהוראת הצוואה הנ"ל איננה עומדת בתנאי הסיפא של סעיף 29 לחוק, ממנה עולה שהיא תחול רק "אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה", וכי למרות שהוראת הסעיף איננה מטילה הגבלה על מספר האנשים, הוראת המצווה צריכה לייחד אותם כ-"קבוצה" מוגדרת ובעלת היקף מוגבל.
על מנת שהגדרת הקבוצה על ידי המצווה תעמוד בדרישת המסויימות, הגדרת הקבוצה צריכה לעמוד במבחן השיוך הקבוצתי או במבחן הזיהוי הפרסונלי.
מבחן השיוך הקבוצתי: כאשר המצווה מורה לזכות אחד מחברי קבוצה מוגדרת היטב (כגון חברי קבוצת כדורגל מסוימת, סטודנטים בחוג מסוים באוניברסיטה פלונית, וכדומה) או מוסד מתוך קבוצה מוגדרת של מוסדות (אחת התזמורות הסימפוניות, למשל) אין הוא נדרש לציין בצוואתו אלא את שם (או תיאור) הקבוצה שמתוכה ייבחר הזוכה. במקרים אלו די במבחן השיוך הקבוצתי להבטחת המסוימות והמצווה אינו מצופה לפרט יותר מכך. בנוסף, ניתן להניח ששמות הפרטים שמרכיבים את הקבוצה (וליתר דיוק: אלה שירכיבו אותה ביום מותו), ואף מספרם, כלל אינם ידועים למצווה במועד עריכת הצוואה (ולרוב גם אינם יכולים להיות ידועים לו).
מבחן הזיהוי הפרסונאלי: כאשר המצווה מתכוון לזכות אחד מקבוצה שאינה בעלת ייחוד מוגדר, אך כל חבריה ידועים ומוכרים למצווה בשעת עריכת הצוואה, הגדרה כזאת חייבת לעמוד במבחן הזיהוי הפרסונלי. משמעות הדבר היא שאם המצווה אינו מפרט בצוואתו את חברי הקבוצה בשמותיהם, מוטל עליו לתארם בצוואתו באופן שמאפשר להניח, שלו רצה יכול היה, ללא קושי, גם לנקוב בשמותיהם. מדובר למשל בהוראת מצווה לזכות בעיזבונו "אחד מבני-דודו", "אחד מחבריו לעבודה" וכדומה.
בהתאם לאמור לעיל, הגיע השופט מצא למסקנה שהוראת הצוואה של המנוחה איננה עומדת בתנאי סעיף 29 לחוק, מאחר שהיא מתייחסת לקבוצה רחבה מדי שאיננה בגדר קבוצה מסויימת ומוגדרת, ועל כן יש לפסול את הצוואה.
השופטים חשין וגולדברג הסכימו עם השופט מצא שהוראת הצוואה איננה עומדת בתנאי סעיף 29 לחוק, אולם, בניגוד לו, הם גם סברו שניתן לראות בה כהוראה שמקימה הקדש לפי סעיף 17(א)(2) לחוק הנאמנות, אשר מאפשר להקדיש נכסים לטובת נהנה או מטרה במסגרת צוואה. לגישתם, צוואה היוצרת הקדש חייבת, אמנם, לעמוד לא רק בדרישות הצורניות הקבועות בחוק הירושה, אלא גם במבחנים לכשרותה ולתקפותה, אולם היא אינה נדרשת לעמוד במבחנו של סעיף 29 לחוק הירושה. משמעות הדבר היא, שמי שיוצר נאמנות, על דרך יצירת הקדש בצוואה, אינו חייב להגדיר בצוואתו מי הנהנים, ודי לו בציון המטרה שלשמה יצר את ההקדש.
פנו אל עורכת הדין אסתר שלום, האמונה על ניהול תיקי משפחה מורכבים ובעלת ניסיון משמעותי בייצוג הצוואה וקבלו תמיכה וייעוץ מקצועי!
יודגש כי המאמר אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי ובכל עניין בנושא מומלץ לפנות לעורך דין המתמחה בתחום.
עו״ד אסתר שלום
דרך אבא הלל 7, רמת גן, 5252204
טלפון: 052-970-6731
