פקודת סימני המסחר מעניקה הגנה קניינית לכל אדם או חברה שדאגו להגן על הסימן המסחרי שלהם באמצעות רישומו כסימן מסחר בפנקס סימני המסחר. בעל סימן מסחר שסימנו נרשם יכול לתת בו רישיון, למכור או להשכיר אותו כמו כל נכס קנייני אחר.
במקרה בו גורם כלשהוא עושה שימוש בסימן דומה לסימן הרשום משווה בית המשפט בין הסימן שנרשם לבין הסימן בו נעשה שימוש וקובע האם ישנו חשש להטעיית צרכנים. כך לדוגמא קבע בית המשפט כי לאור קיומו של סימן מסחר רשום "במבה" על חטיפים לא יכול לעשות מתחרה שימוש בשם "סמבה" לחטיף מאחר וצרכנים עלולים להתבלבל בין השמות הדומים.
למרבה הצער בעלי עסקים רבים, במיוחד קטנים, אינם דואגים להגן על הסימנים המסחריים בהם הם עושים שימוש. חלקם בשל חוסר היכרות או ידיעה ואחרים בשל העלויות הכספיות הכרוכות בכך. מה יכולים לעשות אלו במקרה בו הם נתקלים במקרה בו מתחרה עושה שימוש בסימן דומה לסימן שלהם? גניבת עין היא עוולה אזרחית שנועדה למנוע מצג כוזב בקשר למקור של נכס או שירות. מקורה של עוולה זו, עוד במאה ה-16 אז הגיש חייט אנגלי תביעה לבית משפט בטענה כי בגדיו זכו למוניטין ולפיכך הוא נוהג לסמנם באמצעות ,תפר מיוחד בצורת האות X, וכי חייט אחר מחקה אותו ושם על בגדיו הנתפרים באיכות נמוכה תפר בצור X דומה.
עוולת גניבת העין הופיעה תחילה בפקודת הנזיקין והייתה תרגום של עוולה אנגלית בשם passing off. עם חקיקת חוק עוולות מסחריות בשנת 1999 הועברה העוולה אליו, נוסחה מחדש, וזו אוסרת כיום על עוסק לגרום לכך: "כי נכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר".
תנאי להטלת אחריות על פי עוולת גניבת העין הוא כי העוסק רכש מוניטין בנכס או בשירות וכי קיים חשש להטעיה של ציבור הלקוחות בקשר למקורם של הנכס או השירות. בית המשפט מוסמך להוציא צו מניעה וליתן פיצוי כספי. העוסק אינו חייב להוכיח כי נגרם לו נזק ובית המשפט רשאי ליתן פיצויים עד לסך של 100,000 ₪ גם אם לא הוכיח העוסק כי נגרם לו נזק עקב מעשי החקיין. מוניטין משמעו כי הציבור מזהה נכס או שירות עם מקור מסוים.
ההגנה על המוניטין מחזקת שני אינטרסים: הגנה על העוסק אשר יצר בידול בין מוצריו או שירותיו למוצרים או שירותים של אחרים; הגנה על הצרכנים אשר מזהים נכסים או שירותים מסוימים עם מקור מסוים. המוניטין הוא זכות שברירית וניתן לפגוע בה בקלות. עוולת גניבת העין מונעת פגיעה זו על ידי כך שהיא מסמנת תחום מוגן. אל תוך תחום זה אסור לעוסקים אחרים להיכנס. העוולה מגנה מחד על העוסק המקורי ועל מאמציו לבנות את המוניטין ומאידך על הקשר שנוצר אצל הצרכן בין מוצרים או שירותים מסוימים לבין מקור מסוים.
העוולה אינה מוגבלת לדרכים מסוימות לחיקוי והעתקה שכן אלו רבות ומגוונות. העוולה מגידרה תוצאה אסורה: אם אכן הצרכנים עלולים לטעות ולסבור כי המוצר או השירות האחרים מקורם בסוחר המקורי או קשורים אליו.
לפיכך גם בהעדרו של סימן מסחר רשום ניתן למנוע מעשי חיקוי והעתקה של סימנים מסחריים עם כי מדובר במשימה קשה ומורכבת יותר המצריכה בראש ובראשונה הוכחת מוניטין.
המאמר נכתב ע״י משרד עורכי דין שוק שקד – נחמן המתמחה בדיני אינטרנט וסימני מסחר
