מבצר יבשתי: כיצד הגיאוגרפיה גזרה את גורלה של ארה"ב להפוך למעצמת-על

במשך מאות שנים, הדיון על עלייתן ונפילתן של אימפריות התמקד במנהיגים כריזמטיים, בדתות פורצות דרך או במערכות פוליטיות חדשניות. אולם, בעשורים האחרונים, זרם ה"דטרמיניזם הגיאוגרפי" – המיוצג על ידי הוגים כמו ניקולס ספייקמן, הלופורד מקינדר ובעת החדשה פיטר זייהאן ורוברט קפלן – מציע נקודת מבט שונה: האדמה היא שקובעת את הגבולות העליונים של הפוטנציאל הלאומי. לפי גישה זו, ארצות הברית של אמריקה לא הפכה למעצמת-על רק בזכות החוקה שלה או רוח היזמות של אזרחיה, אלא משום שהיא זכתה ב"לוטו הגיאוגרפי" בצורה שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית.

הגיאוגרפיה של צפון אמריקה היא לא רק אוסף של הרים, נהרות ומישורים; היא מכונה משומנת לייצור עוצמה. כדי להבין את המונח "Unstoppable" (בלתי ניתנת לעצירה), עלינו לבחון את השילוב המופלא שבין בידוד אסטרטגי המעניק ביטחון מוחלט, לבין קישוריות פנימית המעניקה עושר כלכלי אינסופי. בעוד שמעצמות אחרות כמו רוסיה, סין או ברזיל נאלצות להיאבק בתוואי שטח עוין, במרחקים עצומים ללא מוצא לים, או בשכנים עוינים שמאיימים על גבולותיהן, ארה"ב נהנית מ"מבצר יבשתי" שמאפשר לה להקרין כוח לכל פינה בגלובוס מבלי לחשוש לפלישה לביתה.

מאמר זה ינתח פרק אחר פרק את עמודי התווך הגיאוגרפיים של ארה"ב. נתחיל ברשת הנהרות המופלאה של המערב התיכון, נמשיך לבידוד האוקייני שהפך את המדינה לאי ענק, ונצלול אל משאבי הטבע והיכולת החקלאית שהופכים אותה לאוטרקיה (משק עצמאי) המסוגלת לשרוד גם בעולם של קריסת שרשראות אספקה גלובליות.

מערכת הנהרות הגדולה והשפעתה על צבירת ההון

היתרון הגיאוגרפי המשמעותי ביותר, והפחות מוערך על ידי הציבור הרחב, הוא אגן הנהרות של המיסיסיפי. לא מדובר רק בנהר אחד, אלא ברשת מסועפת הכוללת את המיזורי, האוהיו, הארקנסו והרד-ריבר, המחוברים כולם למערכת אחת אינטגרטיבית המכסה כמעט את כל מרכז היבשת.

כדי להבין את העוצמה הכלכלית של המיסיסיפי, צריך להדגיש את נושא העלויות. הובלת מטען על גבי מים דורשת שבריר מהאנרגיה הדרושה להובלתו על פני יבשה. מבחינה היסטורית, עד להמצאת הרכבת, הובלת סחורות ביבשה למרחק של יותר מ-150 קילומטרים הכפילה את מחירן, מה שהפך מסחר יבשתי לבלתי כלכלי עבור מוצרי יסוד. ארה"ב נהנית מ-20,000 קילומטרים של נתיבי מים פנימיים הניתנים לניווט (Navigable).

נהרות ארה"ב זורמים כולם אל "מחסן" מרכזי אחד – מפרץ מקסיקו – ונשארים פתוחים לשיט כמעט כל השנה. זהו יתרון עצום על פני רוסיה, שנהרותיה קופאים או זורמים לאוקיינוס הקרח הצפוני, או סין, שנהרותיה זורמים ממזרח למערב ויוצרים פיצול פוליטי.

ההשפעה המרכזית של מערכת הנהרות הזו ב-150 השנים הראשונות של ארה"ב הייתה צבירת הון מהירה. הכסף שנחסך על בניית כבישים ומסילות יקרות נשאר בידי הציבור והבנקים המקומיים. הון זה הופנה להשקעה במיכון, בחינוך ובתעשייה. בנוסף, מערכת המיסיסיפי קושרת את המערב התיכון אל הדרום ואל החוף המזרחי, מה שהופך את ההיפרדות של מדינות המרכז לבלתי אפשרית מבחינה לוגיסטית.

הבידוד האסטרטגי – האוקיינוסים כחומות מגן

אם הנהרות הם המנוע הכלכלי הפנימי, הרי שהאוקיינוסים הם חומת המגן החיצונית. ארה"ב היא המדינה הגדולה היחידה בעולם שהיא בו-זמנית מעצמה יבשתית ענקית ו"אי" אסטרטגי.

המרחק הממוצע בין אירופה לחוף המזרחי של ארה"ב הוא כ-6,000 קילומטרים, והמרחק מאסיה לחוף המערבי גדול אף יותר. עבור צבא עוין, פלישה לארה"ב היא סיוט לוגיסטי בלתי פתיר. כדי להנחית כוח צבאי משמעותי בחופי ארה"ב, על האויב להחזיק בצי הובלה גדול פי כמה מכל מה שקיים כיום, ולשלוט לחלוטין באוויר ובים לאורך כל נתיב האספקה האינסופי הזה.

בהיסטוריה המודרנית, רק מדינה אחת ניסתה ברצינות לאיים על ריבונות ארה"ב ביבשת – בריטניה במלחמת 1812 – וגם אז, המרחק הכריע את הבריטים שלא יכלו לתחזק מאמץ מלחמתי מעבר לים לאורך זמן. מאז, האוקיינוסים שימשו כ"פילטר" ביטחוני. כל סכסוך עולמי נאלץ "להיעצר" בקצה האוקיינוס, מה שאפשר לארה"ב להשתתף במלחמות עולם כ"משחק חוץ" (Away Game). בעוד שערי אירופה ואסיה נכתשו עד דק במלחמת העולם השנייה, התשתית התעשייתית של ארה"ב נותרה ללא פגע, מה שאפשר לה לצאת מהמלחמה ככלכלה החזקה בעולם.

מדינות כמו גרמניה, צרפת או פולין נאלצו לאורך מאות שנים להחזיק צבאות יבשה עצומים רק כדי להבטיח שהשכן מעבר לגבול לא יפלוש מחר בבוקר. צבא יבשה הוא השקעה "מתה" – הוא זולל משאבים ואינו מייצר ערך כלכלי. ארה"ב, לעומת זאת, נהנתה מ"מותרות הביטחון". במאה ה-19, צבא ארה"ב היה קטן יותר מצבאות של מדינות אירופיות זעירות. הכסף הופנה לבניית מסילות ברזל, אוניברסיטאות ומפעלים.

כאשר ארה"ב כן בחרה לבנות כוח צבאי, היא השקיעה אותו בצי ימי (Navy). צי הוא כלי להקרנת עוצמה ולשליטה בנתיבי סחר, בניגוד לצבא יבשה שהוא כלי להגנה טריטוריאלית. הגיאוגרפיה אילצה את ארה"ב להפוך למעצמה ימית, והשליטה בים היא המפתח להגמוניה גלובלית.

ולא רק המים מגנים על ארה"ב, אלא גם היעדר איומים יבשתיים. מצפון נמצאת מדינה בעלת שטח עצום אך אוכלוסייה קטנה (פחות ממדינת קליפורניה לבדה). קנדה היא בעלת ברית טבעית, וחשוב מכך – היא חולקת עם ארה"ב אינטרסים כלכמיים וביטחוניים מוחלטים. הגבול בין המדינות הוא הארוך ביותר בעולם שאינו מוגן צבאית, מה שחוסך לשתי המדינות מיליארדים.

מדרום נמצאת מקסיקו, המופרדת מארה"ב על ידי "אזור חיץ" של מדבריות קשוחים (סונורה וצ'יוואווה). הגיאוגרפיה המקסיקנית הררית וקשה, מה שמונע ממנה להקים כוח צבאי שיכול לאיים על הלב האמריקאי. ההיסטוריה של המאה ה-19 (מלחמת ארה"ב-מקסיקו) קבעה את הגבול בדיוק בנקודה שבה הגיאוגרפיה הופכת לבלתי עבירה לצבאות גדולים.

הבידוד הגיאוגרפי הוליד את דוקטרינת מונרו (1823), שקבעה שכל התערבות של מעצמה אירופית בחצי הכדור המערבי תיחשב כפעולה עוינת נגד ארה"ב. ארה"ב יכלה להצהיר זאת רק כי האוקיינוס איפשר לה לאכוף זאת. הגיאוגרפיה הפכה את כל אמריקה (הצפונית והדרומית) ל"חצר האחורית" של ארה"ב, מוגנת מפני השפעות חיצוניות.

ארצות הברית – המחסן של העולם

בעוד שמעצמות רבות תלויות ביבוא מזון כדי לשרוד (כמו יפן, בריטניה או מדינות המפרץ), ארה"ב היא אוטרקיה חקלאית. הגיאוגרפיה של המערב התיכון היא "נס חקלאי".

בין הרי האפלצ'ים במזרח להרי הרוקי במערב משתרע המישור הרציף הגדול בעולם של אדמה חקלאית פורייה "המישור הגדול" (The Great Plains). לא מדובר רק בשטח, אלא בשילוב של שלושה גורמים: סוג הקרקע, הטופוגרפיה השטוחה והאקלים הממוזג בחבל ארץ זה.

קרקעות ה"מוליסול" (Mollisols) של המערב התיכון הן עשירות בחומר אורגני ומינרלים, עמוקות מאוד וקלות לעיבוד מכני, ואילו השטח הפתוח של המישורים מאפשר חקלאות תעשייתית בקנה מידה עצום. טרקטור אחד באיווה יכול לעשות עבודה של מאה חקלאים בסין ההררית. ובנוסף, בזכות האקלים הייחודי והפורה, רוב השטח החקלאי נהנה מעונת צמיחה ארוכה ומכמות משקעים אידיאלית.

הגיאוגרפים מצביעים על קו האורך ה-100 כקו הפרדה גורלי. ממזרח לקו זה, יש מספיק גשם לחקלאות בעל (ללא השקיה). ממערב לו, השטח הופך לצחיח יותר ומתאים יותר למרעה בקר. היכולת של ארה"ב לשלוט בשני סוגי השטחים הללו מאפשרת לה לייצר גם דגנים (תירס, חיטה, סויה) וגם בשר בכמויות שעולות בהרבה על צריכת האוכלוסייה שלה.

מדינה שמייצרת עודפי מזון עצומים נהנית מיתרון אסטרטגי אדיר. המזון הוא "נשק" גיאופוליטי. ארה"ב משתמשת ביצוא החקלאי שלה כדי ליצור תלות של מדינות אחרות בה. כאשר מדינה תלויה בחיטה אמריקאית כדי להאכיל את אזרחיה, היכולת שלה להתנגד למדיניות החוץ האמריקאית פוחתת משמעותית. בנוסף, בעתות משבר עולמי או קריסת שרשראות אספקה (כמו שראינו במגפות או מלחמות), ארה"ב היא המדינה האחרונה שתסבול מרעב.

משאבי טבע והמהפכה האנרגטית

הגיאוגרפיה אינה רק פני השטח, היא גם מה שמתחת להם. ארה"ב התברכה בעושר גיאולוגי שהניח את התשתית לכל מהפכה תעשייתית ב-200 השנים האחרונות.

במאה ה-19 וה-20, עוצמה נמדדה בייצור פלדה. ארה"ב נהנתה מהשילוב המושלם: עפרות הברזל העשירות של רכס מסאבי (Mesabi Range) במינסוטה, ושדות הפחם האינסופיים של הרי האפלצ'ים. היתרון הגיאוגרפי הנוסף היה החיבור ביניהם – הימות הגדולות (Great Lakes). ספינות יכלו להוביל את הברזל והפחם בעלות אפסית כמעט אל מרכזי הייצור בפיטסבורג ודטרויט, מה שהפך את ארה"ב ליצרנית הפלדה והמכוניות הגדולה בעולם.

בשנת 1901, באר "ספינדלטופ" בטקסס פרצה והחלה את עידן הנפט המודרני. הגיאולוגיה של ארה"ב, ובמיוחד באזור מפרץ מקסיקו וטקסס, יצרה מאגרי נפט קלים לגישה וזולים להפקה. זה לא היה רק משאב כלכלי; זה הפך את ארה"ב למכונאית של העולם. בעוד שגרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה היו נואשות לנפט (מה שהוביל לכישלונן האסטרטגי), ארה"ב יכלה לתדלק את הציים והמטוסים שלה ללא הגבלה.

בעשור האחרון, הגיאוגרפיה של ארה"ב שוב הוכיחה את עליונותה דרך מה שנקרא "Fracking" (סדיקה הידראולית). גילוי מאגרי הענק באגן הפרמיאן (Permian Basin) ובשדות "באקן" בצפון דקוטה הפכו את ארה"ב, כנגד כל התחזיות, ליצרנית הנפט והגז הגדולה בעולם (עוקפת את סעודיה ורוסיה).

המשמעות הגיאופוליטית היא דרמטית: ארה"ב כבר לא חייבת להגן על נתיבי נפט במזרח התיכון כדי לשמור על כלכלתה. זה מאפשר לה "להתנתק" (Decoupling) מסכסוכים יקרים בחו"ל ובכל זאת להישאר במעמד של מעצמה בעלת עצמאות אנרגטית.

ובנוסף, מקורות האנרכיה העצמאיים מעניקים יתרון תחרותי לתעשייה האמריקאית. גז טבעי בארה"ב זול פי 3 או 4 מאשר באירופה או באסיה. זה גורם למפעלים לחזור לארה"ב (Reshoring), כי עלות האנרגיה בייצור היא הנמוכה בעולם.

אדוני הים

תיאורטיקן הצי המפורסם אלפרד תאייר מהן (Mahan) טען בסוף המאה ה-19 כי שליטה בים היא המפתח לעוצמה עולמית. הגיאוגרפיה העניקה לארה"ב את הכלים המושלמים ליישם זאת.

בניגוד למדינות רבות שיש להן קווי חוף ישרים וחשופים (כמו אפריקה), קווי החוף של ארה"ב משוננים ומלאים במפרצים עמוקים ומוגנים. נמל ניו יורק, למשל, הוא נמל מים עמוקים המוגן על ידי איים טבעיים, מה שאיפשר לו להפוך למרכז הסחר העולמי. בחוף המערבי, מפרץ סן פרנסיסקו ופיודג'ט סאונד (סיאטל) מעניקים שערים אידיאליים לאוקיינוס השקט.

היכולת להחזיק ציים חזקים גם באטלנטי וגם בשקט היא יתרון גיאוגרפי ייחודי. ארה"ב היא המדינה היחידה שיכולה לשלוט בו-זמנית בשתי זירות המלחמה המרכזיות בעולם מבלי שהציים שלה יצטרכו לעבור דרך "נקודות חנק" (Choke Points) הנשלטות על ידי אחרים (למעט תעלת פנמה, שנבנתה ונשלטה על ידיה בדיוק למטרה זו).

כיום, הצי האמריקאי מאבטח כמעט את כל נתיבי הסחר הימי בעולם. הגיאוגרפיה הפכה את ארה"ב ל"שוטר הגלובלי" של הכלכלה. אם ארה"ב תחליט מחר להפסיק לאבטח את נתיבי המים, מדינות כמו סין או גרמניה (התלויות לחלוטין ביבוא ויצוא ימי) יקרסו כלכלית. זוהי עוצמה גיאוגרפית שמתורגמת להשפעה פוליטית אבסולוטית: העולם סוחר תחת המטרייה שארה"ב מספקת מחופיה הבטוחים.

האם בעידן של סייבר ובינה מלאכותית הגיאוגרפיה עדיין מספיקה?

למרות היתרונות המבניים, המאה ה-21 מציבה אתגרים חדשים שמאיימים על ה"חסינות" הגיאוגרפית. האוקיינוסים לא מגנים על שרתי מחשב. מתקפת סייבר על רשת החשמל או המערכת הבנקאית של ארה"ב יכולה לקרות מסנט פטרסבורג או בייג'ינג תוך שבריר שנייה. במובן הזה, הגיאוגרפיה הפיזית הופכת לפחות רלוונטית בניהול סכסוכים מודרניים.

היתרון של "מרחק תגובה" שהעניקו האוקיינוסים מצטמצם. טילים מודרניים יכולים להגיע לכל נקודה בארה"ב תוך דקות. הבידוד האסטרטגי נשחק מול טכנולוגיות המבטלות את המרחק הפיזי.

עליית מפלס הים מאיימת על הנמלים העמוקים שהם עמודי התווך של הכלכלה. בצורות ממושכות במערב התיכון עלולות לפגוע בפריון החקלאי שנחשב ל"נס". הגיאוגרפיה משתנה, וארה"ב תצטרך להשקיע טריליונים כדי להתאים את המבצר שלה לתנאים החדשים.

ארצות הברית היא סיפור על מפגש נדיר בין רוח אנושית לבין תנאי שטח אידיאליים. הגיאוגרפיה לא רק יצרה עושר; היא יצרה תחושת ביטחון ואופטימיות שהפכו לחלק מה-DNA האמריקאי. הידיעה שמאחוריך יש יבשת אינסופית של משאבים ומלפניך אוקיינוסים של הגנה, איפשרה לארה"ב להעז, להמציא ולהוביל.

גם אם בעתיד היתרון הגיאוגרפי יישחק מעט בגלל טכנולוגיה, הבסיס נותר איתן. המיסיסיפי עדיין יזרום, האדמה עדיין תהיה פורייה, והמיקום שבין אירופה לאסיה ימשיך להפוך את ארה"ב לצומת הדרכים המרכזית של האנושות. הגיאוגרפיה הפכה את ארה"ב לבלתי ניתנת לעצירה, וכל עוד היא תשכיל לשמור על האחדות הפנימית שלה, האדמה תמשיך לספק לה את העוצמה הדרושה להובלת העולם.