אליענה וולמןסרן במיל׳ זיו שילון, נשא היום דברים בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה במרכז הבינתחומי הרצליה, והתייחס בדבריו גם לאיציק סעידיאן, נכה צה"ל שהצית את עצמו אתמול ונאבק כעת על חייו. "זו לא רק אחריות בממשלה ואגף השיקום. זה על כולנו".
שילון שירת כקצין בחטיבת גבעתי ונפצע במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה ב-2012. הוא בוגר המרכז הבינתחומי בלימודי משפטים וממשל ובמהלך לימודיו הקים את תכנית שורשים, לשילוב פצועי צה״ל באקדמיה, בדבריו היום בטקס יום הזיכרון המרכזי במרכז הבינתחומי הרצליה התייחס שילון גם לנסיון ההתאבדות של נכה צה"ל איציק סעידיאן שהצית עצמו אמש מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון. "אני חזרתי אבל יש כאלה שלא, ויש כאלה שחזרו בגופם אבל לא בנפשם. אתמול ראינו עדות חיה לאלה שהולכים בינינו, חיים אבל מתים. וזו לא רק אחריות של הממשלה ולא רק אחריות של אגף השיקום – אלא של כולנו, כחברה, כמעסיקים, כחברים, כשותפים, כבעלים של מקומות, לדעת שיש בינינו אנשים שראשם, נפשם וליבם נותרו בקרבות בדיוק כמו אלו שלצערנו לא חזרו משם. בשביל כולם עלינו לקדש כל יום את המדינה הזו – ואותם, בדרכם ובצוואתם".
"בימים האלה בצעדיי הראשונים מחוץ לפתח ביתי, ממש עם עלות השחר, הסתכלתי לשמיים וניסיתי לקחת נשימה עמוקה, אבל הפעם כמו בכל שנה בתקופה הזו, האוויר שהיה אמור להיות צלול כל כך, נקי כל כך, היה מחניק מתמיד. הסתכלתי על עץ התפוזים הצעיר ביציאה מהרחוב והבחנתי בטיפות הטל נזרקות אט אט על העלים והבנתי שזו מטאפורה האידיאלית לתיאור היום הזה. היום בו אווירת השכול נחה על כולנו בדיוק כמו שטיפות הטל זולגות על העלים.
"אנו חווים טיפות זמניות של שכול, זה מחניק וזה חודר את עמקי הנפש, אבל עדיין, כפי שטיפות הטל יתאדו כליל בשעות הקרובות, כך ידעך הכאב הזמני שלנו בסוף היום הקשה הזה, בסוף השבוע הקשה הזה, וישאיר אותנו עם הרגשה אחת עיקרית – איך לעזאזל חיים עם זה? איך חיות עם התחושה הזו אלו שעבורן לא מדובר בטיפות טל מתאדה, אלא באוקיינוס של כאב שלא עוזב ולא מרפה אף לא לרגע.
"כולנו נשארים חסרי מילים דומעים וכואבים את כאבם הנצחי בעוצמה מעודנת לרגעים ספורים, מניחים לרגע את כל הוויכוחים וכולם יודעים כמה אנחנו אוהבים להתווכח. אוי כמה שאנחנו יודעים להתווכח על שלום, מלחמה, על ימין, על שמאל, יהודים, ערבים, כלכלה, דיור, פוליטיקה, תרבות, אופנה, העדפה מינית, עדות, מוצאים, הרגלי אכילה, איכות הסביבה, תל אביב, ירושלים, יהודה ושומרון – אין כמעט נושא בסדר היום הישראלי שאינו בר ויכוח. כמובן שזה חשוב ובריא, ומציב אותנו בשיפור מתמיד כי כולנו רוצים שלמקום הזה, הבית שלנו, עליו נלחמו טובי בנינו, יהיה יותר טוב, אבל לעיתים רוצים יותר מדי עד כדי כך שאנו מתעבים את אלו שחושבים אחרת – ואז הוויכוח הבריא והחשוב הופך לקרע הרסני שאוכל אותנו מבפנים. בכל פעם שהרשת החברתית בוערת – ואנחנו רואים את זה היטב – ולצערנו הרב בכל שנה מגיע יום הזיכרון ומזכיר לנו מחדש שיש לנו ממי ללמוד, מהנופלים והנופלות, אלו שלחמו בחירוף נפש, קיפחו את חייהם כדי שאנחנו כולנו נוכל לחיות כאן בשלווה.
"ביום הזיכרון אנו לומדים לעצור לרגע לחשוב על מה שטובי בנינו ובנותינו בלכתם השאירו לנו. התופעה של העצירה היא די נדירה בנוף המקומי ולפתע שורר שקט, הסכמה, הבנה, אומר אפילו תמימות דעים, שהנושא שלשמו התכנסנו בשבוע הקרוב הוא הרבה מעבר לתפיסת עולמנו הפרטית, הרבה מעבר לאגו ומעבר לכמה שאנחנו צודקים. יש את הרגע שאנחנו בצפירה עוצמים את העיניים וחושבים על מי שהכרנו, כמה הוא חסר, כמה הוא לא הספיק לחוות, כמה שורף לי לחבק אותו, לשאול: 'אחי, מה איתך, איך שם למעלה?' ולהישאר בראש עם התשובה שהיה נותן בגיל 20.
"ממש כמו באותו לילה קשה ברצועת עזה, 'הכל פנאן אחי' ואז אתה חושב על המילה פנאן וכמה היא עתיקה בשיח הישראלי וזה כבד ממך. איך יצרנו, התחתנו, כבר חצי צוות עם ילדים והוא, אח שלנו, עדיין בן 20. אלו התחושות שלי שנה אחר שנה בעקבות השירות הצבאי, עם כל אח לנשק שאיבדתי בקרבות שלא אשכח. בעבורם קיבלתי החלטות להוביל חיילים כקצין. הטובים ביותר הם אלו שנלקחים.
"אז מי אני שלא אתן מעצמי עוד? במקום שבו הותרתי את אחיי, עמדתי בכניסה לרצועת עזה ופתחתי את השער ששינה את חיי. ידיי הקטועות נשמטו לרצפה, הדבר היחיד שרציתי זה לחיות עבור משפחתי ואהוביי, הדבר היחיד שהחזיק אותי והרים אותי מהרצפה היה התמונה של אמא מחכה לי בסוף אותם 300 מטרים ארורים.
"אני חזרתי אבל יש כאלה שלא, ויש כאלה שחזרו בגופם אבל לא בנפשם. אתמול ראינו עדות חיה לאלה שהולכים בינינו, חיים אבל מתים. וזו לא רק אחריות של הממשלה ולא רק אחריות של אגף השיקום – אלא של כולנו, כחברה, כמעסיקים, כחברים, כשותפים, כבעלים של מקומות, לדעת שיש בינינו אנשים שראשם, נפשם וליבם נותרו בקרבות בדיוק כמו אלו שלצערנו לא חזרו משם. בשביל כולם עלינו לקדש כל יום את המדינה הזו – ואותם, בדרכם ובצוואתם".
